|
|
صفحة: 52
צורת הסביל מתמקדת במושג , בתופעה , ברעיון , ולא בעושה הפעולה . בכך היא מתאימה לאופי השמני של טקסט המידע , ההופך אותו לסטאטי , לא פעיל . ג 4 . ו המקור כנושא כשאדם מנסה לשכנע את זולתו , הוא יכול לומר לו : דעתי היא מאת וכזאת , ואני מקווה שתעשה כך וכך . האדם המשכנע מביע מצד אחד את דעתו , ומצד שני פונה לנמען , שיקבל דעה זו או שיבצע פעולה כלשהי . אולם המוען לא תמיד אומר במפורש שזהו רצונו או שזוהי דעתו . במקום אמירה מפורשת , ייתכן שהוא יאמר אמירות כגון יש לעשות , חשוב לקבל , רצוי להתמודד , טוב להראות , צריך להבין , עלינו לנסות , אפשר לצפות , הכרחי להתקדם . אמירות כאלה הן פחות אישיות , ואין בהן זכר לא למוען ולא לנמען . הן "מתחפשות" לאמירות כלליות וסמכותיות יותר , וטבעי שנמצא אותן במאמר שכנוע . מהו המבנה התחבירי של משפטים כאלה ? בתפקיד הנושא תופיע צורת המקור : לעשות , לחשוב , להתנהג , לפקח , לצפות . בתפקיד הנשוא יופיעו מילים כמו : רצוי , טוב , רע , חשוב , מותר , צריך / לא צריך ( וכן יש / אין באותה משמעות . ( מילים אלה מביעות הערכה , דעה , רצון , רשות וכדומה , וכולן נובעות מדעתו , השקפתו ומשיפוטו של המוען . לכן נמצא משפטים כאלה בטקסטים של שכנוע . במבנה זה אפשר להימנע מאזכורם של עושה הפעולה או של בעל הדעה , וזהו אמצעי נוסף להרחיק אותו , בדומה לצורת הסביל ולשמות הפעולה . ג 5 . ו ממה נובע האופי השמני ? אם כן , בטקסט עיוני יש מבנים שמניים רבים : משפטים שמניים , צירופים שמניים רבים וארוכים , שמות מופשטים ושמות פעולה רבים . מה ההסבר לכך ? טקסטים עיוניים מרבים להציג מושגים , תופעות , תהליכים ורעיונות . כל אלה מסומנים , כמובן , על-ידי שמות עצם , והטקסט העיוני מסביר אותם , מפרט אותם ומרחיב את המידע עליהם . הוא עושה זאת בעזרת נשואים שמניים - בעזרת מילים ופסוקיות , הנלוות אל שם העצם ויוצרות יחד אתו צירוף שמני . בטקסטים כאלה אין בדרך כלל התרחשות , כלומר אין דמויות שפועלות או מופעלות . לכן , הטקסט העיוני בעל המבנים השמניים הרבים , הוא בעל אופי סטאטי יחסית , והוא יוצר תחושה של יציבות וקביעות . לעומת זאת , כיוון שבטקסט סיפורי יש התרחשויות , יש בו פעלים רבים יותר . הפעלים עצמם דינאמיים מעצם טיבם , והם יוצרים משפטים דינאמיים . משפטים אלה יוצרים תחושה של תנועה ופעילות . לכן , בטקסט הסיפורי יש הרבה יותר משפטים פועליים , כלומר : משפטים שהנשוא שלהם הוא פועל . לצד כל פועל מופיעים גם המשלימים שלו , היוצרים יחד אתו צירופים פועליים . ג 6 . ו סיכום : מבנים לשוניים הטקסט העיוני מתאפיין בקישוריות . מבנים לשוניים רבים משמשים ליצירת קישוריות בין חלקי הטקסט השונים , ותורמים לחיזוקה של הקישוריות . בפרק זה עסקנו בחלק מדרכי הקישוריות : מילות קישור של איחוי ושל שעבוד המקשרות בין חלקי המשפט , בין משפטים ואף בין חלקי טקסט ארוכים יותר . מילים אלה מבטאות סוגים שונים של קשר בין החלקים : הוספה , בררה , ניגוד , השוואה , סיבה ועוד . הקישוריות מושגת גם באמצעות רמיזות שונות למה שכבר נאמר קודם לכן או למה שייאמר בהמשך . הרמיזות הדקדוקיות - כינויי רמז , כינויי גוף וכינויי שייכות - מרמזות על המילים , על הצירופים או על המשפטים שאותם הן מחליפות , וכך הן יוצרות קישוריות . אמצעים נוספים ליצירת קישוריות הם ההתאם הדקדוקי במין ובמספר , המסייע לנו להבין מה מתקשר למה , והקבלה בין מילים , איברים , פסוקיות , משפטים וחלקי טקסט אחרים . הטקסט העיוני מצטיין באופי שמני . יש בו צורות שמניות רבות יחסית צירופים שמניים ומשפטים שמניים . יש בו גם צורות בינוני , צורות סבילות ושמות פעולה רבים , יחסית . לעומת זאת , יש בו מעט פעלים מפורשים . מקור כנושא , ראו גם עמ' , 397 וגם מוראליות בנ 1 קס 0 הפעלה , עמ' . 101-100
|
|