|
|
صفحة: 132
ההתיישבות הספונטאנית עד 1948 היו הבדואים פזורים ברחבי הנגב , ובעיקר בנגב הצפוני . לאחר מלחמת העצמאות והקמת המדינה נמלטו רבים מהם מן הנגב , וחלקם גורשו לסיני ולירדן . מכיוון שבאותה תקופה עדיין לא היה ברור טיב היחסים בין המדינה הצעירה לבין האוכלוסייה הבדואית , הוחלט להקצות לבדואים שנותרו בנגב אזור שכונה "אזור הסייג " - שטח מוגדר שנוהל בידי מימשל צבאי ישראלי . שטח זה השתרע בין דימונה וערד במזרח , לבין באר שבע והקיבוצים שובל ומשמר הנגב במערב . ריכוז הבדואים באזור הס » ג צמצם את שטחי הנדידה והמרעה שלהם ועל ידי כך נפגע מקור הפרנסה העיקרי שלהם . היה זה אחד הגורמים שהחישו את קץ הנוודות ודחפו את הבדואים להקים לעצמם מבני קבע . לצד האוהלים המסורתיים , העשויים משיער עיזים , הם החלו להקים אוהלי קבע בעלי מסגרת עץ יציבה וקבועה המכוסה ביריעות של בד עבה . סביבם הם הוסיפו בהדרגה מבני מגורים : צריפים , פחונים ומבני אבן . עם הזמן נוצרו יישובים בתהליך ספונטאני , ללא תכנון יישובי מקובל ומודרני . כך , לדוגמה , לא תוכננו מראש מערכות כבישים ולא הוקצו שטחים לצורכי ציבור ( מוסדות חינוך ובריאות וכדומה . ( על כן יישובים אלה מכונים "יישובים ספונטאניים " ( ראו פריט . ( 61 ומאחר שהם הוקמו ללא אישורי בנייה כנדרש בחוק , מימשל צבאי - רשות צבאית הממלאת את תפקידי השלטון האזרחי באזור שהוגדר כאזור צבאי . בדרך כלל המימשל הצבאי הוא מצב זמני והוא מתקיים עד לביטולו בידי המדינה שכוננה אותו . במדינת ישראל הונהג המימשל הצבאי לאחר מלחמת העצמאות , כדי לשלוט בחלק מהשטחים שכבש צה " ל - שטחים שהיו מיושבים על ידי אוכלוסייה ערבית צפופה . ביטולו בשטחים אלה נעשה בהדרגה , עד לביטולו המוחלט בשנת . 1966
|
|