|
|
صفحة: 364
שיעור :12 לשון המקורות תקופות הלשון העברית הלשון אינה סטטית! היא לא נקבעה בשלב מסוים אחת ולתמיד, אלא היא משתנה ומתפתחת מתקופה לתקופה - בהתאם לאירועים ולצרכים. סיפור חייה של העברית משתרע על פני יותר מ3,000- שנה. בתקופות העתיקות )לשון המקרא, לשון חז"ל( העברית הייתה שפה חיה - אנשים דיברו עברית עם ילדיהם, התווכחו בשוק, למדו, כתבו וקראו בעברית. את חיי הלשון העברית ניתן לחלק לארבע תקופות עיקריות, ראו בטבלה: תקופה שנים מאפיינים דיבור וכתיבה לשון עד 200 לפנה"ס תקופה זאת של העברית היא דיברו עברית וכתבו עברית. המקרא הקדומה ביותר, והיא מוכרת בעיקר מן המקרא )התנ"ך(. לשון 200 לפנה"ס תקופה קדומה אחרי לשון המקרא, דיברו עברית וארמית. חז"ל עד 200 לספירה והיא מוכרת בעיקר מן המשנה. כתבו עברית, ארמית ויוונית. תקופת 200 לספירה בתקופה זו היהודים חיו בגלות. היהודים דיברו בשפות שונות - הביניים עד 1900 לשון זו ידועה מספרות ימי לשון העמים השונים. הביניים, מהספרות החסידית העברית שימשה לשון כתובה. ומטקסטים מתקופת ההשכלה. בעיקר: לשון תפילה, לשון לימוד, לשון יצירות, לשון התכתבות. הלשון 1900 עד ימינו תקופה זו החלה בתחיית הלשון הלשון העברית בתקופה זו חזרה העברית העברית בארץ ישראל, והיא לחיים מלאים - שוב מדברים החדשה נמשכת גם בימינו. עברית, קוראים וכותבים עברית. מאפייני לשון המקרא לפניכם מאפיינים של לשון המקרא - בהשוואה ללשון חז"ל ובהשוואה לעברית בת-ימינו. • צורות פועל מיוחדות ו ההיפוך: אחת התופעות המובהקות של הפועל בלשון המקרא היא ו ההיפוך. במקרא השימוש בפועל שונה מהשימוש בו בתקופות אחרות. לעתים קרובות, כאשר ו נוספת בתחילת הפועל, הזמן המוכר לנו היום - מתהפך. הפעלים המקראיים: ויאמר, וילך, ויצאו מציינים זמן עבר )בימינו: אמר, הלך, יצאו(. לעומת זאת, הפעלים המקראיים: ונתתי, ואמרת מציינים זמן עתיד )בימינו: אתן, תאמר(. עתיד מוארך, עתיד מקוצר ומקור מוחלט: צורות מיוחדות אלה של פעלים אופיינות ללשון המקרא. צורות העתיד המקוצר באות אחרי ו ההיפוך )וירא = ויראה, ויבן = ויבנה, ויעתק = ויעתיק(. צורות העתיד המוארך )אגגלה = אגגל, אברכה = אברך( נוספה בסופן סיומת □ה. נוסף להן יש שימוש במקור מוחלט: הלוך, נסוע.
|
|