|
|
صفحة: 55
הגוף הקיבוצי, הציבור, כפי שהוצג במדרש חז"ל, לא השתקף ברעיון הערבות ההדדית בלבד. הגוף הקיבוצי תואר גם כישות רוחנית עצמאית, שאם נגרם לאחד מאיבריה כאב, נגרם צער לגוף כולו. ומהו גוף זה לדבריו של התנא ר' מאיר, הגוף הקיבוצי הוא השכינה. בשעה שאדם מישראל מצטער, ואפילו הוא רשע, גם השכינה מצטערת עמו. המדרש מדגיש שכאבו של האדם היחיד גורם לכאב השכינה. מושג השכינה, נוכחות האלוהים, מתואר על ידי האנשה, כאילו היה האל דמות אדם המצטער כאדם. הצער שמרגיש היחיד בשעה שחברו, בן עמו, סובל או מת - הוא תוצאה של הערבות הקיימת בין כל איברי הגוף הקיבוצי, המיוצגים בדמות השכינה. אפלטון על הפוליס כאורגניזם (גוף חי) -ואותה 'פוליס' שבה רוב בני האדם יקראו לאותם הדברים עצמם, ומאותה בחינה עצמה, 'שלי' ו'של זולתי' הרי סדריה של זו הם טובים ביותר? -לאין ערוך. -ומצבה של זו יהא אף מקורב יותר למצבו של אדם יחיד? שהרי בהיפצע אצבעו של אחד מבינינו, חשה בכך כל אותה השותפות המשתרעת מהגוף עד לנשמה במערך אחד שערכו היסוד המושל בה, והיא כואבת כולה כאחת בסבלו של החלק, ולפיכך אומרים אנחנו שהאדם חש באצבעו; והוא הדין גם בכל שאר היפעלויותיו של האדם, הן לגבי כאבו, כשאבר מאבריו נתון בסבל, הן לגבי הנאתו, לכשיוקל לו. -אמנם זה הוא הדין, אמר, וכדי להשיב לשאלתך: הפוליס שמשטרה טוב ביותר הריהי מקורבת תכלית קירבה לאותו מצב. -דומני אפוא כי בשעה שאחד מאזרחיה יארע לו מה שהוא טוב או רע, תגיד אותה הפוליס יותר מזולתה, שלה עצמה אירע הדבר הזה, וכולה תשמח או תכאב יחד אתו. -הכרח הוא, אמר, בפוליס המתוקנת. (כתבי אפלטון, תרגום: י"ג ליבס, כרך שני עמ' 348) הדברים מובאים בשינוי קל: השימוש במונח המקורי "פוליס" נותר כלשונו, תחת לתרגמו במונח "מדינה" המעורר אסוציאציות שונות אצל הקורא המודרני. 1 למה ממשיל אפלטון את הפוליס ואזרחיה? 2 לדעת אפלטון - מה מאפיין את הפוליס הטובה ביותר? מה דעתכם על תפיסה זו? "שה פזורה ישראל" (ירמיהו נ 18) [...ר מה שה זו כשהיא לוקה מאחת מאבריה - כל איבריה מרגישין, כך ישראל, אם נהרג אחד מהן כולן מרגישין ומצטערין. (מדרש מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת יתרו) צער השכינה אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער, שכינה מה הלשון אומרת: כביכול קלני (חש אני קלון) מראשי, קלני (חש אני קלון) מזרועי. אם כן המקום (אלוהים) מצטער על דמם של רשעים שנשפך - קל וחומר על דמם של צדיקים. (משנה,מסכת סנהדרין, פרק ו משנה ה) ב.ר' מאיר והקהילה הכלולה בשכינה תפיסות דומות לגבי קהילת הקודש הועלו במקורות יהודיים קדומים, שגם הם ביטאו את רעיון הערבות ההדדית בין חברי הקהילה, כדוגמת הקשר בין איברי הגוף החי, אך בהבדל אחד: במקורות היהודיים מודגשת המחויבות ההדדית לפני האל. כך, למשל, אחד ממדרשי ההלכה הקדומים מפרש את הפסוק "שה פזורה ישראל" (ירמיהו נ 18) כדימוי לגוף של כלל ישראל, שבו כל איבר מרגיש בצערו של איבר אחר. דימוי השה הוא דימוי שהיה אופייני לציבור היהודי לפני עליית הנצרות, והוא מוצג במדרש מתוך הנגדה לקבוצות אחרות, המתוארות כמי שעקרון הערבות ההדדית אינו פועל בהן. שאלות לשתי התעודות 1 כיצד מפרש מדרש המכילתא את הפסוק מספר ירמיהו "שה פזורה ישראל"? 2 במה דומה המדרש לתפיסת הפוליס המתוקנת אצל אפלטון? 3 לפי המשנה - כיצד משפיע צערו של אדם על השכינה? על מה ועל מי מצטערת השכינה? n תנא, תנאים - חכמי ארץ ישראל שפעלו בשנים 20-220 לסה"נ. התנאים עסקו בתורה שבעל פה ויצרו את המשנה. שמם בא מן הפועל הארמי "תנא", שפירושו: שנה, שינן, למד. התנאים היו מי ששונים, לומדים את הדינים, החוקים וההלכות שבתורה. דברי התנאים מופיעים במשנה וגם בתלמודים, וכן בספרי המדרשים.
|
|