|
|
صفحة: 52
דרכי ההנהגה של הקהילות היהודיות באשכנז מוכרות לנו מן הספרות ההלכתית. כך למשל ידועות לנו החל בסוף המאה ה-10 תקנות המייחדות את הקהילה באשכנז. תקנות אלו הסדירו את זכותו של הפרט בתוך כלל הקהילה, לדוגמה: חרם היישוב - תקנה שהסמיכה חבר בקהילה לאסור התיישבות של מהגר חדש בתוך הקהילה היהודית. תקנה זאת נועדה למנוע תחרות כלכלית, בדומה לתביעת הגילדות של בעלי המלאכה בערים האירופיות למנוע כניסתם של מהגרים חדשים. המערופיה - מתן מונופול לאחד או לאחדים מבני הקהילה לסחור בתחום מסחר מוגדר או עם לקוחות נוכריים מסוימים. תקנה זו נועדה למנוע תחרות כלכלית ומתח חברתי בין בני הקהילה היהודית. עיכוב התפילה - מנהג הקשור במערכת הזכויות של הפרט בקהילה. המנהג מאפשר למי שסבור שנעשה לו עוול לעכב את תפילת הציבור עד שתיבדק תלונתו. הקהילות היהודיות באירופה יצרו לעתים חזית אחידה שכללה תקנות משותפות לכמה קהילות השוכנות בסמיכות מקום, לדוגמה - תקנותיו של רבנו גרשום מאור הגולה במאה ה-12, שלפיהן נאסר על הגברים לקיים פוליגמיה (ריבוי נשים), וכן התקנה האוסרת על הבעל לגרש את אשתו בעל כורחה. תקנותיו של רבנו גרשום התקבלו בכל קהילות אשכנז. אמצעי הענישה שהקהילה נקטה בהם כדי לאכוף את סמכותה, הכרעותיה ותקנותיה, כללו קנסות, מלקות, חרם, ולעתים נדירות (בספרד) - אף כריתת איברים ועונשי מוות. חלק מאמצעי הענישה היו מעוגנים בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, וחלקם נוצרו בהשפעת תרבויות הסביבה. toldot.cet.ac.il לומדים היסטוריה מבזק באימפריה המוסלמית עברו יהודים רבים מאזורים כפריים לאזורים עירוניים והקימו בהם קהילות מפוארות. שם עסקו באומנות ובמסחר ושימשו כ"בנקאי חצר". המעמד המשפטי של היהודים בכל רחבי האימפריה המוסלמית היה "בני חסות". ההנהגה העצמית של היהודים בארצות האסלאם הייתה כפופה למרכזי התורה בארץ ישראל ובבבל; ואולם במקביל התפתחו מרכזי תורה עצמאיים והנהגות מקומיות. חשיבותם הלכה וגדלה באזורים המרוחקים מן המרכזים בארץ ישראל ובבבל וכן בתקופה שבה נחלשה סמכותם של מרכזים אלו. הקהילות היהודיות באירופה בימי הביניים היו חלק בלתי נפרד מן הערים, אך נבדלו משאר התושבים מבחינת המעמד המשפטי שלהן ומבחינת מיקומן הנפרד בתוך הערים. בכל עיר העניק אדון העיר ליהודים פריבילגיות באופן עצמאי. עם זאת, היהודים נחשבו ל"עבדי האוצר" ופעמים רבות הם חיו בסביבה עוינת, לא הורשו לעסוק במקצועות רבים, והיו נתונים לשלילת זכויותיהם והחרמת רכושם. בערים הנוצריות העדיפו היהודים להישאר כפופים לאדון העיר שהעניק להם את הפריבילגיות, מפני שלא רצו או לא יכלו להפוך לחלק מן הקומונה העירונית האוטונומית. הקהילות היהודיות באירופה בימי הביניים נעשו גופים אוטונומיים, והנהיגה אותם הנהגה מקומית - ה"קהל". הנהגת הקהילות היהודיות באשכנז קבעה תקנות מיוחדות שהסדירו את זכותו של הפרט בתוך הקהילה, והיו לה סמכויות ענישה.
|
|