|
|
صفحة: 47
מעמדן ועיסוקיהן של הנשים בעיר אף על פי שהחברה העירונית באירופה בימי הביניים הוגדרה כקורפורציה הנאבקת להשגת חירויות, נותר מעמדה של האישה שולי מבחינת זכויותיה להשתתף בשלטון העירוני; ולמעט מקרים בודדים לא הורשו הנשים לבחור או להיבחר למועצות העירוניות. הן גם לא הורשו ללמוד באוניברסיטאות, אך זכו לעתים לחינוך יסודי בבתי ספר שבהם למדו קרוא וכתוב וכמה מקצועות יסוד. הנשים נחשבו לאזרחיות בעיר. האזרחות ניתנה להן מכוח בעלות על נכס עירוני שהגיע אליהן בירושה, ברכישה, בזכות חברות בגילדה או בזכות נישואין לאזרח העיר. זכויות האישה היו מקבילות לזכויות בן אזרח העיר, כל עוד התגורר בבית אביו. מבחינת דיני הירושה הקדימו הבנים את הבנות בזכות לרשת את אביהם, והבנות הקדימו את הקרובים הרחוקים יותר. ואולם לעתים העבירו האבות משהו מנכסיהם לבנותיהם בעודם בחיים. קשרי הנישואין נקבעו על ידי המשפחות. עם נישואיו הוגדר הגבר כאדם בוגר הנושא במלוא האחריות לחובותיו כלפי החברה. הנישואין נקבעו פעמים רבות בהתאם לאינטרסים מסחריים וכלכליים. בנות השכבה העירונית האמידה נישאו בהיותן בנות 17 בערך, ואילו הגברים היו מבוגרים מהן ב-10 שנים ויותר. במקרה של מות האישה היה הגבר נישא שנית, ופער הגילים היה גדל עוד יותר. בשכבות הנמוכות יותר, נישאו הבנות בגיל בוגר מעט יותר. החוקים העירוניים התירו לגבר להכות את אשתו. הנשים השתתפו בחיי הכלכלה והייצור בעיר. תפקידן הכלכלי אף הקנה להן מקום מסוים בקרב גילדות האומנים ובעלי המלאכה. במקצועות מסוימים הייתה השתתפות הנשים גדולה כל כך, עד שהם הוגדרו כמקצועות של נשים. בפריז במאה ה-13 היה לנשים חלק ב-86 מקצועות מתוך 100 המקצועות שהיו בעיר, ובהם - שישה מקצועות שהוגדרו כמקצועות לנשים בלבד, בעיקר בענפי הטקסטיל: טוויית חוטי משי בפלך גדול, ייצור כיסויי ראש מהודרים משובצים באבנים יקרות ושזורים בחוטי זהב, ייצור ארנקים מהודרים וכדומה. נשים עסקו במקצוען במסגרת סדנה משפחתית וכנשיהם של בעלי מלאכה. לעתים למדו הנשים מקצוע מילדותן והועסקו כשוליות של בעלי מלאכה. כמו כן שימשו נשים בערי אירופה ככובסות, שוערות או בלניות (עובדות בבתי מרחץ). נשים רבות היו משרתות, ורבות אף היגרו לשם כך מן הכפר אל העיר. הגירתן המואצת של הנשים המשרתות הובילה לעלייה ניכרת במספר הנשים בערים. בערים הגדולות הייתה קיימת גם משרה של מתווכת, שתיווכה בין המשרתות והמעסיקים וקיבלה שכר טרחה משני הצדדים. בחברה הנוצרית בימי הביניים הייתה הזנות מותרת על פי החוק הדתי, והוכרה כרע הכרחי שהתרתו מגינה על החברה מפני התרחבות מעגלי הניאוף. עם זאת נחשב מקצוע זה לנחות במקצועות. על הנשים שעסקו בזנות הוטלו חוקים מגבילים, ונאסר עליהן להתגורר בקרבת הנשים המהוגנות. בתי הבושת היו ממוקמים באזורים נפרדים, והזונות אולצו לשאת סימני היכר מיוחדים כגון כובע אדום וסרט בולט על השרוול. נשים עובדות, טחנת קמח איור מתוך כתב יד של "ספר הדרכה לנסיך צעיר" מאת רנה מאנז'ו, צרפת, המאה ה-15
|
|