|
|
صفحة: 33
תושבי העיר המוסלמית ומעמדם המשפטי מנגד ייצאו אזורי האימפריה באפריקה ובמזרח הקרוב אלמוגים, שנהב ובדים. נתיבי הסחר הארוכים עברו ברובם דרך הים, ובעיקר דרך האוקיינוס ההודי. בח'ליפות בית עבאס מוקמו מרכזי הסחר הבינלאומי בבצרה שבדרום עיראק ולחופי המפרץ הפרסי. המסחר התנהל בעיקר על ידי סוחרים פרסים, ערבים ויהודים. אוניות המסחר הפליגו לנמלים במערב הודו ולעתים הגיעו עד סין; הן הפליגו גם לדרום חצי האי ערב ולמזרח אפריקה. הסחורות שהגיעו בדרך הים אל העיר בצרה הועברו לבגדאד דרך הנהר חידקל, ומשם הועברו לסוריה ולמצרים או לקונסטנטינופול. נתיב מסחר חשוב אחר עבר מבגדאד לנישאפור (בצפון מזרח איראן), ומשם למרכז אסיה ולסין (מפה 9 עמ' 30). הסחורות שהועברו בדרך היבשה למרחקים ארוכים נישאו על גב גמלים בשיירות גדולות ומאורגנות, ואילו הסחורות שהועברו למרחקים קצרים נישאו על גב חמורים או פרדות. עם זאת - עד המאה ה-10 היה המסחר במזרח התיכון מצומצם. במערב אירופה עדיין לא החלה הפריחה המסחרית, והמסחר בתחומי היבשת היה עדיין דל ומוגבל. סחר חשוב התנהל לאורך החופים הדרומיים שקישרו את ספרד והמגרב עם מצרים וסוריה. לאורך נתיב זה סחרו במשי מספרד, בזהב ממערב אפריקה, במתכות ובשמן זית. רבים מהסוחרים בנתיב זה היו יהודים. במאה ה-10 גדל המסחר עם ערי הנמל האיטלקיות ונציה ואמלפי. בד בבד עם שגשוג הערים, שגשגו גם הכפרים והאזורים החקלאיים. בעלי אדמות שצברו הון במסחר יכלו להשקיע מכספם בייצור חקלאי וביבוא של גידולי שדה ושיטות חקלאיות חדשות. אורז, כותנה, קני סוכר, אבטיחים, חצילים, תפוזים ולימונים יובאו אל אגן הים התיכון מסין או מהודו (דרך פרס). גידולים אלה נקלטו וגודלו על פני שטחים נרחבים. בהתאמה יובאו ופותחו טכניקות חקלאיות חדשות לעיבוד הקרקע ולהשבחתה - וכל זה הוביל לעודפים רבים בתוצרת החקלאית. צמיחת העודפים, הייצור המואץ והמסחר הענף הובילו לעלייה בחשיבותו של הכסף בכלכלת המזרח התיכון, ולהתפתחות מערכת כספים בינלאומית מוסכמת. כך התפתח הדינאר - מטבע הזהב המוסלמי, והדירהם - מטבע הכסף. התפתחות מערכת הכספים הובילה לצבירה של כסף ולהתפתחות מערכת של הלוואות ואשראי. צביונה של כל עיר נקבע בראש ובראשונה על פי הרכב אוכלוסייתה ועל פי מבנה המעמדות החברתיים ועיסוקי התושבים. האוכלוסייה של העיר המוסלמית כללה את הקבוצות האלה: אנשי חצר המלכות (או חצר המושל, כאשר מדובר בערי בירה ובערי מחוז), נציגי הממשל, הפקידים, החיילים, בעלי המלאכה ופשוטי העם. במיוחד אפיין את העיר המוסלמית מספר עצום של סוחרים, בעיקר סוחרי בדים ובגדים. לסוחר היה מעמד מרכזי כבר בקהילות המוסלמיות הראשונות, במכה ובמדינה שבחצי האי ערב. המיקום הגיאוגרפי של הערים המוסלמיות במזרח התיכון על צירי מסחר גדולים הביא לשגשוג מעמד הסוחרים ולהתעשרותם המהירה. לתושבי הערים המוסלמיות לא היה מעמד משפטי מוגדר. באופן מוצהר, נחשבו כל התושבים המוסלמים שווים לפני החוק. משום כך לא התפתחה בערים המוסלמיות אוטונומיה עירונית, ולא ניתנו זכויות וחירויות מיוחדות המבחינות בין המוסלמים תושבי העיר לבין שאר התושבים. המסחר משפיע על התפתחות הערים בעולם המוסלמי האימפריה המוסלמית והתרבות המוסלמית יצרו יחידה כלכלית גדולה שקישרה בין הים התיכון לאוקיינוס ההודי. כתוצאה מכך התאפשרה ניידות של סוחרים וזרימה של רעיונות וטכניקות. במרחב הגיאוגרפי והתרבותי הזה צמחו ערים גדולות ואזורי חקלאות משגשגים, והתנהל מסחר בינלאומי ענף. הערים הגדולות של האימפריה המוסלמית ושל המדינות שקמו בשטחיה נזקקו למצרכי מזון, לחומרי גלם ולמוצרי מותרות. בערים התקיים מגזר גדול של סוחרים, שעסקו הן באספקת מצרכי מזון וחומרי גלם מן האזורים הכפריים והן במסחר בינלאומי. בערי המזרח התיכון ייצרו סחורות, בעיקר בבתי מלאכה קטנים. הסחורות נועדו הן לצריכה עצמית והן ליצוא; חלקן - כגון בדים, סוכר, נייר ונשק - יוצרו בהיקף גדול. את מצרכי המזון קיבלו תושבי הערים מסביבתם הקרובה, אך לא כן לגבי מוצרי המותרות. וכך, לדוגמה - תבלינים, אבנים טובות, בדים יקרים וחרסינה יובאו מהודו ומסין, ופרוות יובאו מארצות צפון אירופה.
|
|