|
|
صفحة: 110
ובקור חולים, והכנסת כלה, ולוית המת, ועיון תפלה, והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, ותלמוד תורה כנגד כלם. ברכות השחר ישנם מקומות שבהם נאמרים כל הקטעים מכאן ואילך בלחש בידי כל אחד מן המתפללים, והחזן מתחיל לומר בקול רם רק את סופו של הקטע על ”שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן“ [להלן, עמ' 127]. במקומות אחרים מתחילה תפילת הציבור כאן. עמידה ברוך אתה יהוה, אלהינו מלך העולם, אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. הכנסת כלה: דאגה לכל מחסורה של הכלה. עיון תפלה: תפילה מתוך כוונה וריכוז. כנגד כלם: גדול וחשוב מכולם [גם מפני שלימוד תורה מביא לקיום המצוות כולן]. ∞ שכוי: תרנגול [ויש מפרשים: לב האדם]. ברכות השחר: בתלמוד הבבלי [ברכות ס ע"ב] מובאת סידרה ארוכה של ברכות שאומר המתפלל מרגע שהוא פוקח את עיניו ועד שהוא יוצא לדרכו אל בית הכנסת. מטרתן לתת ביטוי לתחושה, כי גם פעולות היומיום השגרתיות, גם אלה הנעשות ברשות היחיד, משקפות את מציאות ה' וחסדו עם האדם. מרבית הברכות האלה - אם כי בסדר שונה במקצת ובתוספת ברכות אחדות [ובעיקר "שלא עשני גוי/ עבד/אשה [ראה להלן[] - הועברו בתקופת הגאונים אל בית הכנסת והן נאמרות בציבור. עם מעבר זה נותק הקשר שבין הפעולות לבין הברכות שנועדו מלכתחילה ללוות אותן, כגון ברכת "אשר נתן לשכוי בינה" שכוונה להיאמר בשעה שמתעורר האדם לקול קריאת התרנגול, "ברוך מלביש ערומים" שכוונה להאמר בשעת ההתעטפות בבגד או "המעביר שינה מעיני" שזמן אמירתה בשעת רחיצת הפנים. שלא עשני גוי וכו': שלוש הברכות הפותחות במילים "שלא עשני" נזכרות לראשונה [בניסוח המכוון לגברים בלבד] בתלמוד הבבלי [מנחות מג ע"ב] בשם התנא ר' מאיר: "חייב אדם לברך שלוש ברכות בכל יום, אלו הן: שעשאני ישראל, שלא עשאני אשה, שלא עשאני בור", וחכם אחר מציע [שם] לומר "שלא עשאני עבד" במקום "שלא עשאני בור". מתקופת הגאונים הונהג לומר את שלוש הברכות גם
|
|