صفحة: 127

דבורה נדבקה מבעלה בשחפת ומתה בגיל צעיר . בן יהודה פנה אל אחותה ובקש ממנה שתעלה לארץ ותסיע בגדול שני ילדיו שהתיתמו מאמם . האחות באה לירושלים , נשאה לבן יהודה , שנתה את שמה מבילה לחמדה , למדה עברית ואף כתבה בה ספורים . איתמר בן אגו"י - בן בעקבות אביו בנו של אליעזר בן יהודה , איתמר בן - אב"י ( 1882 - 1943 , שהיה עתונאי וסופר , המשיך את דרכו של אביו . מגיל צעיר הוא עזר לאביו בעריכת עתוניו " הצבי"ו " האור " . בשנת 1919 הוא יסד את העתון היומי " דאר היום " והיה עורכו עד שנת 1929 . איתמר בן אב"י חדש מלים רבות וביניהן סביבון ורעשן , וכתב ספורים מחיי הארץ . אחד החדושים שהציע , שלא התקבל , היה להחליף את האל"ף - בי"ת העברי בזה הלטיני . רבני ירושלים האדוקים החרימו את בן יהודה ואת עתונו . הם אף הלשינו לפני השלטונות הטורקיים , כי עתונו של בן יהודה מטיף למרד . העורך נאסר ונדון לשנת מאסר . לעזרתו בא הברון רוטשילד , הגש ערעור על פסק הדין והוא זכה . בן יהודה התמסר יותר ויותר להשלטת הלשון ושקד על חבור המלון העברי שיזם , ומשנת 1910 ואילך עסק בהדפסתו . הוא היה בין המיסדים של " ועד הלשון " , שהיה במרוצת הזמן ל " אקדמיה ללשון העברית " , והיה יושב ראש הועד משנת 1890 עד יום מותו . כשהתנהל הוכוח על ההצעה להקים מדינה יהודית באוגנדה , תמך בן יהודה בהצעה , ובכך עורר עליו את התנגדותם של הנאמנים לציון . כשפרצה מלחמת העולם הראשונה יצא בן יהודה לארצות - הברית , כי חשש מפני השלטון הטורקי העוין . בשנת 1919 הוא חזר לארץ . הוא ומנחם אוסישקין שכנעו את הנציב הבריטי הראשון , הרברט סמואל , שיכריז על הלשון העברית כאחת משלוש השפות הרשמיות בארץ . אקדמיה ללשון העברית השכלה עברית , לשון בן סירא , שמעון מחבר הספר " משלי בן סירא " , אחד מן הספרים החיצוניים שחברו בימי הבית השני . הספר מכיל פתגמים קצרים או משלים כדגמת ספר משלי . מקורו העברי של הספר " משלי בן סירא " אבד והוא תרגם לעברית בדורות האחרונים מן התרגום היוני . אך בימינו נמצא רב המקור העברי ב " גניזה " בקהיר . חלק מ " בן סירא " בעברית נמצא גם במערות מדבר יהודה , בין מגלות אחרות . לפי המספר בספר שקד מחברו מנעוריו על למוד התנ"ך ועל ספרים הדומים לספרו . נראה ששונאיו העלילו עליו עלילה שסכנה את חייו , ולכן הוא נאלץ להמלט על נפשו . בנדודיו למד בן סירא הרבה מנסיונו ומנסיונם של אחרים . בספר מלמד המחבר את האדם מדות טובות ומעשים טובים , אהבת החכמה והמוסר . החוקרים סוברים כי הספר נכתב כ - ר 70 שנה לפני הספירה . גניזה נושלי ספרים החיצוניים בן עטר , חיים פרשן תורה ומקבל , בן המאה ה - 18 . מגדולי חכמיה של מרוקו , שהטיף לישוב ארץ - ישראל . נודע גם בכנוי " בעל אור החיים " , על - שם ספר הפרושים שכתב למקרא " אור החיים " . חי בשנים 1696 - 1743 . רבי חיים בן עטר נודע כצדיק גדול בקרב הקהלות היהודיות בצפון אפריקה . שמו הגיע גם לקהלות היהודיות במזרח אירופה , ביחוד לאחר שיצר קשרים עם רבי ישראל בעל שם טוב ( הבעש"ט ) , מיסד תנועת החסידות . אגדות רבות נרקמו על שני צדיקים גדולים אלה ועל ההערכה שרחשו זה לזה . רבי חיים בן עטר נולד בעיר סלי שבמרוקו . הוא היה בן למשפחה מכבדת ממוצא ספרדי ונצר למשפחת רבנים מהללת . סבו , רבי חיים בן עטר , היה ראש הישיבה בסלי , ושמו נודע בכל רחבי מרוקו . דודו , שם - טוב בן עטר , היה הנגיד של יהודי סלי . חיים בן עטר נשא לאשה את פסוניה , בתו של משה בן עטר , מדינאי ששרת בחצרו של שליט מרוקו הסלטאן כשר וכשגריר . לימים נכלא משה בן עטר על ידי הסלטן ונדון למות בגרדום . הגזרה בטלה תמורת כפר ענק שהצליחו לגיס בני משפחתו . בבית חותנו הקים רבי חיים בן עטר ישיבה ולמד בה תורה . בנוסף לכך , הוא הכשיר עצמו כרוקם טליתות . מאחר שאשתו פסוניה לא הרתה , לקח חיים בן עטר אשה שניה , אסתר לבית ביבאס , אך בכל זאת נותר חשוך ילדים . בן עטר עולה לארץ - ישראל לאחר פטירת חותנו נקלע בן עטר לקשיים כספיים ומשפטיים , ובעקבות תככים של מתנגדיו אף נאסר . הוא ברח לעיר פס ב - ך 732 ונשאר שם עד 1738 . כשנה לאחר מכן הוא עזב את מרוקו ועבר לליוורנו שבאיטליה , שם הטיף ליהודים לעלות לארץ - ישראל . על הכבוד הרב שהתקבל בו על ידי קהלות איטליה ורבניה אפשר ללמד מן הדברים שכתבו עליו : " זאת הפעם השמש ממערב ( מרוקו ) יצאה על הארץ " . ב - 741 1 עלה בן עטר לישראל עם פמליה שכללה שלושים איש . לאחר ששהה כשנה אחת בגליל , עבר לירושלים והקים בה את ישיבת " כנסת ישראל " . החשוב ביותר מבין תלמידיו הרבים היה רבי חיים דוד אזולאי ( החיד"א ) . בן עטר כתב ספרים אחדים , ביניהם " חפץ ה"' ו " פרי תאר " , והחשוב בהם " אור החיים " . הוא נקבר בהר הזיתים בירושלים , ועד היום באים רבים להשתטח על יין . אזולאי , חיים יוסף דוד ( חיד"א ) בעל שם טוב ( בעש"ט ) קבלה בן ערבה אדם המחזק בעל כרחו , בכפיה , על ידי אדם אחר כאמצעי לחץ לקבלת כסף או הטבה אחרת שבה המחזיק מענין . בעבר נהגו שליטי הארצות השונות לקחת בני ערבה מקרב האצלה של המדינה הנכבשת כדי לאלצה לחתם או למלא אחר הסכמים . גם שבויים הנלקחים בעת מלחמה הם בני ערבה בידי הצד השובה , המשתמש בהם כדי להחליפם

אנציקלופדיה אביב בע"מ


 لمشاهدة موقع كوتار بأفضل صورة وباستمرار