שירה

صفحة: 29

וגם שירים בלשון דבור פשוטה ויום - יומית , לרבות " סלנג". כל הנושאים , גם כאלה שנחשבו בעבר כלא יאים לשירה , מוצאים בה בטוי . השירה העברית העתיקה השירה העברית מתלבטת זה דורות רבים בין השירה הכללית , הלא - אישית , שנושאיה הם הדת , הלאם והעם , לבין שירת היחיד המתרכזת בעולם הרגש והמחשבה של המשורר . במשך רב תולדותיה היתה ידה של השירה הכללית על העליונה , אולם תמיד נכתבו שירים אישיים בעלי אפי חלוני . ראשיתה של השירה העברית בתנ"ך . שירה זו כוללת שירות הלל ושבח בעלות אפי ספורי ותאורי דגמת " שירת הים " בספר שמות ו " שירת האזינו " בספר דברים , שירי קינה - ביניהם הקינות שבמגלת איכה וקינת דוד על שאול ויהונתן למשל , מזמורי תהלים , שירי לקח וחכמה במשלי , ברכת יעקב לבניו , חלקים מדברי הנביאים ועוד . קבוצת שירים מפתיעה היא שירי האהבה רבי הדמיון וההשראה המופיעים ב " שיר השירים". אלה הם שירים נועזים בנושא חלוני , שגרמו לעורכי התנ"ך להסס אם לכלל אותם בו . השירה המקראית כתובה בסגנון עשיר בדמויים , בשפה נמלצת , במשקל ובמקצב קבועים האפיניים לשירה העתיקה . ואמנם נכרות בה השפעות שירת המזרח הקדום ובעקר שירת אוגרית . חלק מצמדי המלים המופיעים בה , למשל , לקוחים מאוגריתית ומאכדית , מארמית ומכנענית . האמצעי הספרותי הבולט בשירה המקראית הוא התקבלת , כלומר משפט הבנוי משני חלקים - ולעתים גם שלושה או ארבעה - המקימים ביניהם קשר כלשהו . קימים שלושה סוגי תקבולות : תקבלת נרדפת , תקבלת משלימה ותקבלת נגודית . בתקבלת הנרדפת מבטאים שני חלקי המשפט אותו רעיון במלים שונות אך נרדפות , כמו בדברי השיר הקדומים מאוד של למך לנשותיו ( בראשית ד כג - כד ) : " עדה וצלה שמען קולי - נשי למך האזנה אמרתי". בתקבלת נגודית מצג נגוד בין שני מצבים או דברים , המתארים זה לעמת זה : " כי שבעתים יקם קין - ולמך שבעים ושבעה". בתקבלת משלימה ממשיך החלק השני ומשלים את הרעיון שהבע בחלק הראשון : " וייניקהו דבש מסלע - ושמן מחלמיש צור"( שירת " האזינו") . בתקופת הבית השני נכתבו בעברית שירי קדש הנקראים פיוטים . שירים אלה הביעו רגשות וחויות דתיים בחרוז ובמשקל , והכנסו לסדור התפלה ולמחזורים . ראשון הפיטנים היה כנראה יוסי בן יוסי שחי בארץ - ישראל , והחשוב שבהם - רבי אלעזר הקליר שחי ככל הידוע במאה ה - 7 או ה - 8 . גם בימי הבינים המשיכו משוררים עברים בגרמניה ובספרד - ביניהם רבי גרשם " מאור הגולה " ושלמה אבן גבירול - לכתב פיוטים . צורה זו הופיעה עד המאה ה - 18 בארצות צפון - אפריקה , עיראק , טורקיה , איטליה וארץ - ישראל ביצירתם של משוררים כמו רבי שלום שבזי , רבי ישראל נג'ארה ואברהם אבן זמרה . שירה מגונת מבחינת מבחר הנושאים והתחבולות הספרותיות נכתבה בימי הבינים בספרד . בתקופה זו הידועה כ " תור הזהב " בספרות העברית יצרו משוררים כמו רבי יהודה הלוי , שמואל הנגיד ומשה אבן עזרא , שירי חל לצד שירי קדש . שירי החול נסבו על נושאים כמו אהבה , ידידות , משתאות יין ושירי הלל לפטרונים שתמכו במשוררים . שירה זו השפעה מהשירה הערבית והיתה עמוסה בשבוצי מלים ובטויים מן התנ"ך , בדמויים ובהשאלות , בסמלים ובמליצות . שירת ספרד היתה כמעט הראשונה שעסקה באפן חפשי ובהקף נרחב בנושאים שאינם קשורים לדת . שירים חלוניים נועזים , מלאי הומור ושובבות , כתב עמנואל הרומי בשפה העברית באיטליה במאה ה - 15 . השירה העברית בעת החדשה בעת החדשה , למן המאה ה - 18 ועד ימינו , נפתחה השירה העברית לסביבתה והשפעה ביותר מהנושאים ודרך הכתיבה שהיו מקבלים בעמים שבקרבם חיו המשוררים . בתקופת ההשכלה הרבו המשוררים לכתב שירים חנוכיים ( דידקטיים ) , שבאמצעותם הפיצו את הרעיון של ההשכלה הכללית וארח החיים החלוני הנאור . משוררים כמו רבי משה חיים לוצטו ( רמח"ל ) , נפתלי הרץ אימבר , מיכה יוסף לבנזון ( מיכ"ל ) ויהודה ליב גורדון , כתבו שירים ליריים , פואמות , ובעקר משלים ושירי הגות פילוסופיים בעלי לקח ומוסר השכל ששרתו את מטרתם . השירה המודרנית הנכתבת בימינו אלה התחילה בשירת " התחיה", שהמיצגים הבולטים שלה הם ח"נ ביאליק ושאול טשרניחובסקי . שירה זו בטאה בחריפות את הקרע שנוצר בנפש היהודי בתקופת ההשכלה , ואת ההתלבטות בין הנושאים הלאמיים הכלליים לנושאים אישיים . מסוף המאה ה - 19 , כשהחלו גלי העליה אליה , הפכה ארץ - ישראל למרכז השירה העברית . שירים העוסקים בחויה הלאמית הציונית של העליה לארץ , ההתישבות בה והמאבק להקמת המדינה נכתבו אז לצד שירת יחיד לירית . משוררים מתקופה זו הם , לדגמה , לאה גולדברג , אורי צבי גרינברג , חיים גורי , נתן יונתן , ע'הלל , נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי . שירה זו , וכן השירה מקום מרכזי בשירה העברית , בשנות העשרים והשלושים , תפס המשורר והמתרגם המחונן אברהם שלונסקי . שלונסקי , יחד עם אלתרמן , לאה גולדברג ואחרים מרדו בדור המשוררים הקודם , שנציגו הידוע הוא ח - נ ביאליק . השירה היתה הסוג הספרותי הנפוץ והמוערך יותר בעולם העתיק . המשורר נתפס כמי שבורך על ידי האלים ביכולת רוחנית גבוהה . בתמונה - דמותו של המשורר והמחזאי הרומאי הקדום , מננדרום , מעטרת קיר של בית בפומפי .

السابق  |  التالي