|
|
صفحة: 239
הגֶעתי עם אימא לעיר וַרְשְָׁה . איש לא זיהה שאנחנו יהודיות . פנינו לרחוב זֵלֶזְנָה, לבית מספר 64 . שם, בקומה השישית, גֶרה משפחת סְקוֹבְרוֹנֶק . גֶברת סְקוֹבְרוֹנֶק הייתה אחות של מוֹשְַׁלְקוֹבָה, שְְׁכֶנְתֵנוּ בעיירה . משפחת סְקוֹבְרוֹנֶק הסכימה שנגֶור בביתה . גֶרנו עם אבא סְקוֹבְרוֹנֶק, שהיה חשמלאי, אימא סְקוֹבְרוֹנֶק, שמכרה סבון בשוק, והבנות חַנְקָה ובָּאשְָׁה, שלמדו בבית הספר . שנתיים גֶרנו איתם . שנתיים לא יצְאנו מפתח הבית . שנתיים לא הלכנו בדירה . שנתיים לא התקרבנו לחלון . תמיד זחלתי מתחתיו . שנתיים לא הביאו חַנְקָה ובָּאשְָׁה חברות הביתה . אסור היה לספר לאיש שאנחנו בדירה . זה היה סוד החיים . אימא הייתה אחראית על ניקיון הבית . היא בישלה את הסבון, שהגֶברת סְקוֹבְרוֹנֶק מכרה בשוק, ותפרה ותיקנה את בגֶדי בני הבית . בערב עזרה לבנות להכין את שיעורי הבית . ידעתי את התשובות להרבה מהשאלות שהבנות נשאלו, אבל הִמְעַטְתִּי בְּדיבור, כדי לא להפריע ולא להרגֶיז . בבוקר, לאחר שבני הבית עזבו, הרגֶשתי כמו מלכה . השקיתי את העצְיצְים שקיבלתי מהגֶברת סְקוֹבְרוֹנֶק . קראתי בספרֵי הבָּנות, זחלתי על ארבע מתחת לחלון, הקשבתי לקולות הילדים המשחקים בחצְר, ודיברתי עם אימא . בלחש . שאיש לא ישמע . ישבתי ליד הדלת והקשבתי לקול צְעדֵי האנשים העולים והיורדים בחדר המדרגֶות . הכרתי את קול צְעדֵי בני הבית . ידעתי מתי הם מגֶיעים וחיכיתי לשמוע את קול נִעְנוּעַ ידית הדלת . זה היה הסימן לפתוח את הדלת . איש מבני הבית לא צְלצְל ולא דפק על הדלת . אם קרה שמישהו דפק או צְלצְל בדלת, הרגֶשתי שנכשלתי, כי לא שמעתי את הצְעדים בחדר המדרגֶות . אז הייתי מחכה בשקט מתוח, עד שהצְעדים התרחקו . 239 239
|
|