|
|
صفحة: 148
25 לטְרוּדֶה שביום הראשון תעבור לידך ותלכו ביחד . היא עושה את זה לפעמים . כך תוכלי פשוט להתרוצץ להנאתך לידה ולזכור את פינות הרחובות וכל השטויות האלה . " אורה מהנהנת ופתאום היא נבהלת . "עוד לא אמרתי לך בכלל שלא תשכחי לתת לאימא נשיקת ליל מנוחה כשהיא באה אלייך למיטה . " לי מביטה ואומרת בביטחון, "דבר כזה אני לא 30 צריכה לרשום . את זה אני בטוחה שלא אשכח . " הבנתם מה מִתְרַקֵם פה ? התאומות אינן רוצות לספר להוריהן שהן יודעות . הן לא רוצות להעמיד את אימא ואבא שלהן בפני החלטה . הן מבינות שאין להן זכות לעשות זאת והן גם 35 פוחדות שהחלטת ההורים עלולה להרוס להן את שמחת האחיות, אחת ולתמיד . אבל לִבְָּן גם לא נתן להן להסכים לאפשרות האחרת והיא - לחזור למקומות שמהם באו כאילו כלום לא קרה ! להמשיך לחיות במחצית 40 שהוּקְצְבָה להן על ידי הורים שלא שאלו דעתן . בקיצור מתרקם לו קשר . הגעגועים ויֵצֶר ההרפתקנות הולידו את התוכנית שנראית כך : השתיים עומדות להתחלף בבגדים, בתסרוקות, במזוודות, בסינרים ובחיים . לי עומדת 'לחזור' עם צמות לְתִפְאֶרֶת ( בכלל היא מתאמצת להיות בת לתפארת ) 45 אל האם שאותה היא מכירה רק כתצלום . אורה בשיער פזור ובכל העליצות והחִיוּת שהיא מסוגלת לה, עומדת לנסוע אל האב בְְּוִוינָה . ההכנות להרפתקה העתידית הזו היו יסודיות . הפנקסים מלאים ברשימות עד שוּלֵי הדף . בשעת מצוקה או כאשר יתרחשו אירועים חשובים או בלתי צפויים, הן יכתבו לתיבת הדואר המיוחדת לדואר שמור . אולי יצליחו בסופו של דבר, בעזרת החושים הבלשיים שלהן, גם 50 לגלות מדוע נפרדו הוריהן . אולי ביום בהיר אחד, ביום יפה אחד, ביום נהדר אחד, יצליחו שתיהן, יחד עם ההורים שלהן . . . אבל על כך אינן מעיזות לחשוב, ובוודאי שלא לדבר . איור : ווֹלְְטְֶר טְְרִיאֶר, מאייר הספר אורה הכפולה . 148 148
|
|