|
|
صفحة: 70
70 החוקר ד"ר יוסטון בספרו "עולם גדול מסך קטן" בדק ומצא שעד שהילד האמריקני יהיה בן ,18 הוא יספיק לראות 200,000 מעשי אלימות ו - 40,000 מקרי רצח בטלוויזיה . מ רבית אנשי החינוך מסכימים שילדים הם הקבוצה הפגיעה ביותר מבחינת חיקוי המראות בטלוויזיה, למרות זאת, שיעור האלימות הרב ביותר נמצא בסרטי ילדים . בסרטים אלה, המוקרנים בשעות הצפייה הפופולריות ביותר, יש כ - 5 מעשי אלימות בשעה בממוצע . בסרטים מצוירים המצב חמור יותר : בסרטים הללו יש כ - 25 מעשי אלימות בממוצע בשעה . נוסף על כך, נמצא שבכל סרטי האנימציה שהופקו בארה"ב משנת 1937 ועד היום, יש סצנות אלימות, והתדירות של האלימות הכוללת פציעה עולה במשך השנים . ד"ר ג'ורג' גרבנר, ראש הפקולטה של בית הספר לתקשורת באוניברסיטת פנסילווניה, השווה בין מספר הסצנות האלימות בסרטים מצוירים לפני 10 שנים לעומת היום וגילה שלפני עשור מספר מקרי האלימות הממוצע לשעה בתוכניות הללו היה 6 . 18 מקרי אלימות וכיום הממוצע הוא 4 . 26 מקרי אלימות לשעה . האם יש לכם ילד קטן בבית ? באילו תכניות טלוויזיה הוא נוהג לצפות ? צבי הנינג׳ה ? סופרמן - בטמן ? פאואר ריינג׳רס ? אם נתבונן בתוכן של התוכניות הללו, ניווכח שהן בנויות על התמה של הטובים נגד הרעים . הטובים הם החבר׳ה עם החליפות הצבעוניות, יש להם חללית - רובוט, והמנהיג שלהם כריזמטי ומרשים . לרעים, לעומת זאת, יש חליפות אפורות, חללית משוננת, והמנהיג שלהם מרושע . יחי ההבדל הקטן . הילדים הצעירים לומדים שאסור להרביץ לאנשים רגילים, אבל לרעים מותר גם מותר, ויפה שעה אחת קודם . למעשה, צפייה בתוכניות הללו מלמדת את הילדים שמי ששונה ממך הוא מרושע, ומותר לנהוג כלפיו באלימות . במחקר, שערכה ד"ר חוה תדהר כחלק ממיזם "כועסים, מה עושים ? ", נבחנו כל תוכניות הטלוויזיה לגיל הרך דוברות העברית או המדובבות לעברית ( 350 תוכניות, 4,000 דקות שידור ) . במבוא למחקר מסבירה ד"ר תדהר כי לחשיפה לאלימות בטלוויזיה בגיל צעיר השפעה מכרעת הן כגורם המשריש התנהגות אלימה והן כגורם להקהיית הרגישות לאלימות המתרחשת במציאות . הממצאים העגומים מלמדים שבמחצית מהתוכניות נצפו אירועים אלימים, בעיקר בסרטים מצוירים, ויש בהם אלימות פיזית ואלימות מילולית . במחקר שנערך בארץ מצטיירת רמת אלימות גבוהה אפילו מזו המדווחת מארצות הברית וממדינות אירופה . ד"ר תדהר מציינת כי בכל התוכניות הוצגה האלימות בלי המחשה ריאלית, כלומר בלי דם או פציעה, וכי ההתאוששות מהפגיעה הייתה מיידית ( גם אם מישהו נפל מגובה של 20 קומות או נבעט דרך קירות ודלתות וכדומה ) . לדברי ד"ר תדהר, הצגת מעשי האלימות בלי להראות את תוצאות הפגיעה מסכנת את הילדים, שכן הם נוטים לחקות את ההתנהגויות הטלוויזיוניות, והם אינם מבחינים בין מציאות לדמיון . עוד קובע המחקר כי במרבית האירועים האלימים בתוכניות היו מעורבים גברים, הן כתוקפים והן כמותקפים, עובדה התורמת, לדעת החוקרת, ל"טיפוח הסטראוטיפים של גבריות כוחנית" . בהתחשב ביכולתם המוגבלת של ילדים לנתח מציאות, מתקבל מסר לא ריאלי - למשל, שנקיטת אלימות אינה כרוכה בגרימת סבל . ב - 32 אחוזים מהמקרים המתועדים במחקר מבצע האלימות לא גונה או נענש . לחלק ניכר מהאירועים ניתנה הצדקה מוסרית בטענה שהם בוצעו כדי להציל, לצורכי הגנה עצמית, להפסקת אלימות וכדי ללמד לקח . "המסר המועבר הוא שמותר להשתמש באלימות למטרות חיוביות", קובעת ד"ר תדהר בדאגה . פסקה 8 פסקה 9 פסקה 10 פסקה 11 פסקה 12
|
|