|
|
صفحة: 60
אתגרים בהוראת מקור זה רשות הרבים : מושג המופיע במשנה עשרות פעמים בהקשרים שונים ומציין כל אזור הנועד לשרת את הציבור הרחב . לרוב המושג מתייחס לרחוב . המילה “ רבים “ מקבילה במידה רבה ל “ ציבור “ . מילה זו מקבילה למושג בחוק הרומאי res publicae – וייתכן שהיא נוצרה כתרגום של מושג זה . כד / חבית : המשנה משתמשת תחילה במילה “ כד “ , ובהמשך לאותו מקרה היא מתייחסת ל “ בעל החבית “ . בעברית שלנו יש הבחנה ברורה בין כד , שהוא בדרך כלל קטן ועשוי חרס , ובין חבית , שהיא גדולה הרבה יותר ועשויה עץ . בשפת המשנה נראה שלא הייתה הבחנה ברורה כל כך : שני הכלים עשויים חרס ולהם צוואר צר וידיות , אך החבית הייתה בדרך כלל גדולה מהכד . אין זו הפעם היחידה שהמשנה מחליפה את שתי המילים זו בזו . תופעה דומה אפשר למצוא בשתי משניות נוספות במסכת בבא קמא ( פרק ג משנה ה ; פרק י משנה ד ) . נראה שזהו חילוף מכוון הנובע מהעדפה ספרותית שלא לחזור על אותה מילה פעמיים באותו משפט . המניח / בעל החבית : במקרה הראשון המשנה מדברת על אדם שביצע בפועל את פעולת ההנחה (“ המניח “) . במקרה השני המשנה מתייחסת לבעלים של החפץ (“ בעל החבית “) ומטילה עליו את האחריות . אפשר היה להבחין ולטעון שתחילה המשנה מתייחסת למי שהניח , ללא קשר לבעלותו על החפץ , ואילו אחר כך היא מטילה את האחריות על הבעלים , גם אם לא הוא הניח את הכד בפועל . אך סביר יותר שגם כאן שני חלקי המשפט מקבילים , והמשנה מתייחסת אל המצב הרגיל שבו מי שהלך עם החבית והניח אותה הוא הבעלים של החבית . בהוראת המשנה כדאי להציע ללומדים להמיר את הכד בחפץ אחר מחייהם לשם המחשה . אפשר גם להציג את המשנה בכיתה בהשתתפות שני לומדים . חשוב ללבן עם הלומדים את הסיטואציה בעזרת השאלות שבעמ׳ . 84 יכולות להיות סיבות מגוונות להנחת חפץ ברשות הרבים : צורך במנוחה מהמשא הכבד , רצון להיכנס לחנות בצד הדרך , כוונה למכור את החבית ועוד . המשנה אינה עוסקת במניע להנחת הכד , וניתן להבין מכך שבכל מקרה המניח יהיה חייב , ללא קשר למניע למעשה . עם זה – אפשר להעלות על הדעת מצב קיצוני שגם המשנה תפטור את המניח מאחריות , למשל : אדם שהניח את החבית כדי להגיש עזרה לפצוע . הבאנו בספר רק את חלקה הראשון של המשנה . חלקה השני מביא מקרה שאדם הולך עם כד , הכד נופל ונשבר , ואדם אחר מחליק על הנוזל שנשפך ונפצע מהשברים . לפי הדעה הראשונה במשנה , גם במקרה זה בעל הכד חייב לפצות את הניזוק . אך לפי דעה אחרת , בעל הכד פטור , מפני שבניגוד למקרה שלמדנו , לא הייתה כאן כל כוונה . בעל הכד לא התכוון להניח את הכד , ולצערו הכד נפל ונשבר . לפי דעה זו , החיוב בדיני הנזיקין קיים רק כשיש כוונה של המזיק להציב את המכשול , גם אם לא התכוון לפגוע באף אחד . ואולם אם לא הייתה לו כוונה להניח את החפץ , לפי דעה זו – הוא פטור . משנה , מסכת בבא קמא , פרק ג משנה ב " - השופך מים ברשות הרבים " ( עמ׳ 90 ) משנה זו ברורה למדי ואינה דורשת הסברים מיוחדים . אפשר לנצל זאת להרחבה באחד מהכיוונים האלה : . 1 הדגמה עד כמה המשנה , על אף 1 , 800 השנים שעברו מאז עריכתה , יכולה להיות טקסט קריא וברור עבורנו . . 2 הרחבה למקרים פרטניים מול עקרונות במשנה ובחוק בכלל ( בעקבות ההרחבה שבספר ) . כדאי לחשוב עם הלומדים על נסיבות המקרה במשנה : מה גורם למישהו לשפוך מים אל הרחוב ? איזה נזק יכול להיגרם ?
|
|