|
|
صفحة: 79
המשנה היא שיום העבודה המקובל נמשך לאורך כל שעות האור – קצר בחורף וארוך בקיץ . השאלה היא , אם זמן ההגעה לעבודה נכלל במשך זמן זה . מקום שנהגו : המשנה מוסיפה ממד מעניין – הנוהג הרווח במקומות שונים . עסקנו בכך בהמשך הפרק . לעת עתה חשוב לשים לב שהמשנה אינה קובעת דין אחיד , אלא קושרת את הדין לנוהג המקובל במקום – הכפר , העיר או האזור . אם יש נוהג שלפיו פועלים אינם משכימים ומעריבים – כלומר , אינם הולכים לעבודה וחוזרים ממנה בשעות החשיכה אלא בשעות האור – המעביד אינו יכול להכריח את עובדיו לעשות זאת . משתמע מכך שהמעביד גם אינו יכול להתנות את העסקת העובד בכך שהעובד יסכים לתנאים אלו . ואולם במקומות שבהם אין נוהג ברור או שמקובל בהם ללכת לעבודה ולשוב ממנה בחשיכה , המעביד יכול לכפות על העובד לעשות כן . מקום שנהגו לזון – יזון , לספק במתיקה – יספק : גם במשפט זה המשנה קובעת את החוק על פי המנהג ולא על פי סטנדרט אחיד . החובה להיצמד למנהג כמינימום הכרחי נקבעת כאן גם לגבי אספקת קינוח , במקום שהדבר נהוג . יש להניח שמדובר בדוגמה לכך שעל המעביד לספק “ ארוחה תקנית “ , כולל כל הרכיבים המקובלים באותו מקום . הכול כמנהג המדינה : אפשר להבין את המשפט באופן צר כמתייחס לחובת ההסעדה של העובד : על המעביד למלא חובה זו לפי “ מנהג המדינה “ . אפשר להבין משפט זה גם באופן רחב יותר : כל דיני העבודה הם לפי מנהג המדינה , והמעביד אינו רשאי להפחית מהסטנדרט המקובל . יוצא מכך שגם העובד אינו יכול לתבוע מעביד על שלא סיפק לו תנאים שמעבר למקובל , אם אין בידו הוכחה שכך סוכם מראש . יש להעיר שהמילה “ מדינה “ בלשון חז “ ל אינה מתייחסת בהכרח ליחידה מדינית עצמאית , כבימינו , ויכולה גם להתייחס לעיר או לאזור . חלק ב החלק השני של המשנה סיפורי באופיו . אפשר לקרוא אותו בכיתה ( קריאה ראשונה או שנייה ) בחלוקה לדמויות : המספר , האב והבן – ואולי גם רבן שמעון בן גמליאל המעיר על הסיפור בסופו . ניתן אף להמחיז את המשנה בכיתה . הבנת מערך הדמויות : כדאי לאפיין עם הלומדים את הדמויות ולוודא שהם מבינים מי מדבר בכל שלב . היחס בין חלק זה של המשנה ובין החלק הקודם : חלק זה עוסק רק בהיקפה של חובת ההסעדה ולא באורכו של יום העבודה . למעשה , הדיון בחלק זה של המשנה מתייחס רק למקרה שההתחייבות לא הוגדרה במדויק מראש . הפער בין האב ובין הבן : הבן התחייב מראש בפני הפועלים ששכר על אספקת ארוחה במשך שעות העבודה . ייתכן שזה היה המנהג במקום , וייתכן שהוא עשה זאת מרצונו החופשי , מתוך שיקול סוציאלי של רווחת העובדים . האב מוטרד מההתחייבות העמומה של הבן , ולדעתו “ ארוחה “ תמיד תתפרש באופן מקסימלי לטובת העובדים , שהם “ בני אברהם , יצחק ויעקב “ . על כן , לדעתו , יש צורך להגדיר במדויק את היקף הארוחה . סעודת שלמה בשעתו : המשנה מתייחסת ככל הנראה לתפריט היומי של שלמה המלך ואנשי חצרו המוזכר בספר מלכים א ( פרק ה פסוקים ב - ג ) : “ ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כר סלת וששים כר קמח׃ עשרה בקר בראים ועשרים בקר רעי ומאה צאן לבד מאיל וצבי ויחמור וברברים אבוסים . “ רבי יוחנן בן מתיא מדבר כמובן בהגזמה . לטענתו , כל עוד לא הוגדר אחרת , אפילו סעודה מפוארת כשל שלמה אינה מספיקה בכדי למלא את ההתחייבות הכללית על “ מזונות “ .
|
|