|
|
صفحة: 111
ספרי הלכה ומנהג ( עמ׳ 198 - 196 ) לצורך בירור גלגוליו של טו בשבט בסוף ימי הביניים ובעת החדשה הבאנו קטעים מחמישה ספרי הלכה ומנהג . בשם “ ספרי הלכה “ כוונתנו לספרים שנכתבו במהלך הדורות , לאחר חתימת התלמוד , ונועדו להגדיר כיצד יש לקיים את מצוות התורה . על פי רוב ספרים אלו אינם פועלים בחלל ריק ואינם ממציאים את ההלכה , אלא מסכמים את המסקנות מהתלמוד ומספרות מאוחרת יותר ומכריעים במחלוקות שבמקורות אלו . ספרי הלכה מתייחסים גם למצבים חדשים שלא היו מוכרים קודם לכן או שלא הוזכרו בספרים קודמים . “ ספרי מנהג “ הם לרוב ספרים מחייבים פחות , המתארים את המנהגים בקהילה מסוימת . מטרתם הכללית לשמר את המנהגים המקומיים לטובת הדורות הבאים ולעיתים גם לטובת אותו הדור , במקרה של התפזרות בני הקהילה למקומות שונים . המקור הראשון המובא הוא מ “ שולחן ערוך “ , ספר ההלכה שכתב רבי יוסף קארו במאה ה - 16 בצפת . ספר זה סיכם את המסקנות שהוסקו מדיונים הלכתיים במאות שלפניו על בסיס התלמוד , ועד מהרה נעשה לספר ההלכה המרכזי בעולם היהודי . כפי שהודגש בספר הלימוד , קביעתו של רבי יוסף קארו – שאין קובעים תענית בטו בשבט – אינה המצאה שלו , אלא מעגנת מסורת המתועדת מאות שנים לפניו . המקור השני הוא “ ספר מהרי “ ל – מנהגים “ , ובו מכנה המהרי “ ל ( המאות 15 - 14 ) את חודש שבט בכינוי המפתיע “ מלך “ . כינוי זה משמש אותו לציון החודשים המלאים , שיש בהם 30 ימים ולא . 29 לגבי כל חודש כזה מסביר המהרי “ ל מדוע דווקא הוא “ זכה “ להיות בן 30 ימים . לרוב מדובר בחודשים שחלים בהם מועדים חשובים : תשרי , שבט , ניסן , סיון ותמוז ( חודש כסליו , שבו מתחיל חנוכה , לפעמים מלא ולפעמים חסר ; חודש אדר חורג מהכלל הזה , ולמרות שחוגגים בו את פורים הוא חודש חסר ) . במקרה שלנו , המהרי “ ל מציע שה “ מלוכה “ של שבט נובעת מכך שיש בחודש זה יום חגיגי . הבדלי המנהג בזמנו לגבי אמירת תחנון – קטע של בקשות המושמט בחגים – מעידה על התפיסות השונות של טו בשבט בזמנו בין שתי קהילות קרובות בגרמניה . המקור השלישי הוא מאת רבי יששכר בן סוסאן שעלה ממרוקו , התיישב בצפת במאה ה - 16 וגילה שם קהילות מגוונות מרחבי העולם היהודי . בקטע המובא בספר הוא מתאר את מנהגה של הקהילה האשכנזית לאכול פירות בטו בשבט . במידה מסוימת יש כאן היפוך : בעוד התאריך נקבע במקור בעונה שאין בה פירות , עם הזמן התחילו לציינו באכילת פירות , ובכך שמרו את היום שמשמעותו המקורית נעשתה רלוונטית פחות . מעבר זה התאפשר בין השאר עקב כניסתם של פירות חדשים המבשילים בחורף ( בעיקר הדרים ) לארץ , וכך גם נוצר המנהג לאכול פירות יבשים . המקור הרביעי מחזיר אותנו לאירופה , הפעם במאה ה - . 17 לפנינו עדות ברורה לטו בשבט כחג : חופשה מבית הספר . יותר מכך : המורה פוגש את התלמידים בבית הכנסת ומחלק להם יין וממתקים על חשבונו ( כדאי להזכיר שהיום אסור למורים לספק לתלמידים משקאות אלכוהוליים ... ) . ניתן לראות את קביעת החופשה ואת מעמד החג כמעין ״ביצה ותרנגולת״ : קובעים חופשה כי מדובר ביום חגיגי – ומתן החופשה מקבע את היום כיום חגיגי . אפשר לחשוב בהקשר זה על ההבדל במעמד של יום העצמאות ויום ירושלים : מדוע בראשון יש חופשה מבית הספר ובשני לא ? כיצד משפיע הבדל זה על מרכזיות החגים האלה בתודעה ? אפשר גם לחשוב על חנוכה ולשמוע מהלומדים על ההרגשה שלהם כשהם באים לבית הספר ביום הראשון של חנוכה , אחרי שבערב קודם כבר הדליקו נר ... המקור החמישי בקבוצה זו נלקח מחיבור מן המאה ה - , 19 ספר הלכה על המועדים – “ מועד לכל חי “ מאת רבי חיים פלאג׳י . בספרים הקודמים העדות הייתה על מנהגים מקומיים , ואילו בחיבור זה מוצג מנהג המיוחס ל “ רוב תפוצות ישראל “ – סדר טו בשבט . מעניין לחשוב מדוע דווקא מנהג זה נעשה פופולרי ונפוץ
|
|