|
|
صفحة: 21
לא סתם טלפון אלא טלפון של ... ולא סתם חולצה אלא חולצה של ... ומי שיש לו חולצה של ... נחשב הכי הכי , ומי שיש לו סתם חולצה – לא נחשב ... במקום להסתכל על האדם , תרבות הצריכה מעודדת אותנו להסתכל על המוצר שלו . המוצר הוא שקובע איך נתייחס אליו : לא התכונות שלו , לא ההתנהגות שלו , לא הכישרונות שלו . אם יש לו הרבה מוצרים נחשבים – נתייחס אליו בכבוד ... האם כך היינו רוצים להתייחס לאנשים בסביבתנו ? ואיך כל זה קשור לקיבוץ ? הרעיון שעמד מאחורי הקמת הקיבוצים הראשונים לפני כ - 100 שנה היה בדיוק הפוך . הקיבוצים הוקמו כדי ליצור חברה שוויונית ושיתופית , חברה שבה לאנשים אין מוצרים משלהם , וכל המוצרים שייכים לכולם . הם האמינו ברעיון הזה עד כדי כך שבקיבוצים הראשונים לא היו לאנשים בגדים פרטיים . היה מחסן בגדים משותף לכולם . על חברי הקיבוץ נאסר אפילו לקבל מתנות אישיות יקרות , כמו כלי נגינה , למשל ! בספר " ילדת חוץ " כתבה הסופרת נורית זרחי על ילדותה בקיבוץ . היא מספרת שכאשר היא ואימה הצטרפו לקיבוץ , הן נאלצו למסור את הפסנתר שלהן לטובת כלל החברים , והוא הוצב בחדר המועדון . במשך השנים הקיבוצים עברו שינויים . היום למשל יש לחברי הקיבוץ תקציב . הם מחליטים מה לקנות , ומה שהם קונים שייך רק להם . חברי הקיבוץ הבינו שקשה לחיות בלי רכוש פרטי , שכל אחד רוצה שיהיו לו דברים משלו . לסיכום הצורך ברכוש ובחפצים הוא כנראה חלק מטבע האדם . ואולם , עלינו לדעת לרסן את עצמנו ולא לתת לצורך הזה להשתלט עלינו . אנו אלה שצריכים לשלוט בו .
|
|