|
|
صفحة: 34
ערב אחד ישבנו כולנו בחצר ליד עץ הערמון , וסבק פתח ואמר : " חבר ' ה , לא פעם סיפרתי לכם שאני חולם להיות במאי סרטים . והנה חיברתי תסריט , את התסריט הראשון שלי . רוצים לשמוע ? " " בוודאי , ספר , " קראנו בקול . " אין זה סרט על אינדיאנים , וגם לא על שריפים וגנבים , " הוא אמר , " עלילת הסרט לא מותחת אבל היא מרגשת מאוד . וזה תוכן הסרט בקיצור : מעשה בחבורת ילדים , שלא היה להם כסף לקנות כרטיס קולנוע . מה עשו ? בחרו אחד מן החבורה , אספו פרוטה לפרוטה ונתנו לו את הכסף לקנות כרטיס קולנוע . בתמורה סיפר להם הילד את כל מה שראה בסרט ולא החסיר אפילו פרט קטן . יום אחד חלה אביו של הילד ובבית לא הייתה פרוטה . הילד ניסה להרוויח כסף בעבודה , אך הפרוטות לא הספיקו . הוא התלבט מאוד מה לעשות . הוא ידע שחבריו מבינים את מה שהוא עשה , אבל מתנהגים כאילו אינם שמים לב לכך . על כך הוא הרגיש אהבה גדולה לחבריו , אבל הוא לא ידע איך להודות להם . לבסוף הוא החליט : הוא יספר להם את האמת . הוא יגלה להם את הכול . " סבק הפסיק לרגע , ואז המשיך : " וכך הוא עשה . וזה , בערך , יהיה סוף התסריט . אולי תאמרו : אנחנו אוהבים סרטים מסוג אחר , מעשי גבורה אמיצים ! חשבתי על כך הרבה ושאלתי את עצמי : האם רק מי שיורה מאקדח הוא גיבור ? ואולי גיבור הוא גם הילד שרצה להציל את אביו ולכן עשה מעשים שלא רצה בהם ? היודעים אתם מה הרגיש אותו ילד כשחזר מן המפגשים עם חבריו , שבהם שיקר להם ? האם שמעתם איך בכה בלילות ? וחבריו , שידעו הכול אך שתקו והמשיכו להשיג בעבודה קשה את הפרוטות – האם אין הם גיבורים ? כשחשבתי על כך , הבנתי שהעלילות המרגשות לא מתרחשות רק במקומות רחוקים . גם החצר שלנו היא מקום למעשים גדולים . " סבק סיים לדבר . הייתה שתיקה ארוכה . הרגשתי דמעות בגרון . ואז אמר שימק : " זה יהיה סרט יפה מאוד ! כשתגדל , בוודאי יציגו אותו בקולנוע . ואני , שאהיה רכב , אביא לשם אנשים בכרכרה שלי . " " ואני , " אמר קובה , " אעבור באולם ואמכור גלידה לצופים . " " ואם תהיה שריפה בקולנוע , " אמר אדק , " אגיע במכונית מכבי האש וכובע כבאים לראשי ! " " ואני , " אמרתי , " אספר כל זאת בספר . " שנים רבות עברו מאז . גדלנו ודרכינו נפרדו . אני לא יודע אם חבריי הגשימו את החלומות שלהם . אבל אני קיימתי את הבטחתי . מתוך בצלו של עץ הערמון , 1976
|
|