|
|
صفحة: 29
- כי הוא , המורה , לא רוצה לשבת ליד היהודי . - כי למה בא לכאן היהודי ? יצאו אפילו מתוך ספסליהם , כדי להיטיב לראות , והוסיפו : - יהודון , רב , מ וֹ שקה ! קמה המורה . שקטו מעט , כי לא ידעו האם מותר . ושוב : - בצל מסריח ממנו . לבית הכנסת , לחדר , שיעשה שא בּ ס ! לך אל המ וֹ שקים שלך ! לא רוצים ! המורה עומדת ומחכה , והילדים סקרנים לדעת מה תאמר . אך המורה אינה אומרת דבר , אלא שולפת את הסיכה משערותיה ומפזרת אותן . יפה שערה של המורה – ארוך , בהיר , מסורק בקפידה . מה יהיה כאן ? דממה . - ובכן – שואלת המורה – סיימתם ? - מה היינו צריכים לסיים ? – אומר הילד שיידה אבנים בחצר . - נעשה ליהודי חימום כזה , אז הוא יסתלק לו . - לא יסתלק – אמרה המורה . אפילו תכו אותו כל יום , הוא חייב להישאר כאן , כי כך מצווה החוק . ועכשיו תירגעו : אספר לכם סיפור על צלקת זו . היודעים אתם מהי צלקת ? הרכינה המורה ראשה והראתה בתוך שערה מקום ריק – שריטה . קודם לא נראתה הצלקת כלל . - הרואים אתם ? - זה מאבן . - או שסוס בעט בך . - לא סוס , אלא אנשים . אנשים קטנים , לא נבונים , מרושעים . עשתה המורה את שערה כפי שהיה קודם לכן , ומביטה לא על הכיתה , אלא גבוה יותר , כאילו הסתכלה באיק וֹ נין . ילדה הייתי אז , כמוכם עתה . אמי גרה בעיירה קטנה . הפולנים היו מעטים בעיירה , וכולם גרמנים . אבי מת . היינו שתיים בלבד : אימא ואני . חלק זה של פולין היה שייך לגרמניה . גם אצל הגרמנים היה אז חוק כזה , כי כל הילדים חייבים ללכת לבית הספר . על כן רשמה אותי אימא – לולא רשמה , הייתה משלמת קנס או נלקחת לבית הסוהר . מעט מאוד הבינ וֹ תי בימים ההם . כשעמדתי ללכת לבית הספר הזה בפעם הראשונה , נשקה לי אימא והתחילה לבכות . אמרה : " פּ ע וֹ טתי המסכנה " . ואני התפלאתי , כי מאוד שמחתי שאהיה תלמידה . ממה אפחד ועל מה היא מצטערת ? ומה קרה ? חדלתי להתפלא . בוודאי אתם מנחשים ? ... כאשר צעקתם עכשיו על הילד מפני שהוא יהודי , נזכרתי ביום הראשון העצוב שלי בבית הספר . ונזכרתי , כי כאשר ראתה אמי מה שקרה , אמרה : " אלוהים יעניש אותם על כך " . אותם – את הגרמנים . - ודאי , ילדים . זה היה לפני ימים רבים . וכבר חלף . לא נעים להיזכר . המורה לא רצתה להמשיך בסיפור , אבל הילדים התחילו לבקש :
|
|