האי ברחוב הציפורים.

صفحة: 85

. 6 אחרי שאלכס נשאר לבדו בבניין ההרוס הוא יוצא לחפש את שלג העכבר . קראו קטע מהפרק החמישי . הלכתי בּ צדו האפל של הרחוב , לא בצד המואר באור הירח . ניסיתי ללכת קרוב ליד הקירות . אבא לימד אותי : " המתן מפעם לפעם ותקשיב . ה בּ ט לצדדים ולאחור . ה בּ ט למעלה . הסכנה לא רק מלפנים " . הוא לימד אותי דברים אלה כאשר היינו יוצאים אחרי שעת העוצר בלילה לקנות לחם מהמבריחים . אחר כך היינו חוזרים דרך כניסה אחורית , חלון בעל סורגים מנוסרים , בצדו האחורי של בית המגורים שלנו . אבא היה שורק וברוך היה משיב מבפנים . התקשיתי ללכת צמוד לחזיתות הבתים , כפי שאומנם היה עליי לעשות . לכל אורך הרחוב , ובעיקר ליד הכניסות , היו זרוקים כל מיני גר וּ טאות , רהיטים שבורים ודברים שלא זיהיתי מחמת החשיכה . היה עליי לעקוף כל פעם ערמה כזאת ובכל ערמה נדמה היה לי שאני רואה גרמני או שניים תוקעים בי את עיניהם . פעם זה היה באמת חתול ואז הרגשתי , זו הפעם הראשונה בחיי , איך סומרות השערות על ראשי . הייתי בטוח עד אז שזאת המצאה של סופרים שכותבים ספרים מפחידים . ירדתי לכביש והתחלתי ללכת לאורכו אפילו שיראו אותי בלכתי . כך הלכתי מהר יותר והייתי רחוק יותר מכל המפלצות . להודות על האמת , לא ידעתי ממה אני פוחד יותר . מגרמנים או מרוחות . ברור היה לי שהגרמנים לא היו מטריחים את עצמם להסתתר בין הגרוטאות , בלכלוך , כדי לתפוס מישהו בלילה . הם היו באים באמצע היום , אחרי ארוחת בוקר ד שׁ נה - כך היה ברוך אומר . הם היו באים עם עוזרים רבים , השוטרים למיניהם , ואלה היו עושים למענם את המלאכה . באמת , אני חושב שפחדתי יותר משדים מאשר מגרמנים אמתיים , למרות שזה היה צריך להיות להיפך . פתאום טרקה דלת בתוך אחד הבתים כאשר עברתי על פני שערו . טרקה בכוח רב . תחילה חשבתי שמישהו יורה בתוך הבית , הקול היה חזק כל כך בּ דממה . אלא שאחרי רגע שמעתי חריקה וטריקה נוספת . דלת לא נעולה שהתעופפה ברוח פּ רצים . עד שהגעתי הביתה , כלומר לבניין המגורים של בית החרושת , לא פעם ולא פעמיים עצרתי כנטוע במקומי למשמע קולות אלה . חריקות , חבטות חלון או דלת . לפעמים הייתי חוזר אל קיר של בית למראה חופן נוצות מאיזה כר פּ ר וּ ם או כּ סת שהתעופף פתאום מתוך שער של בית , בלי להשמיע קול , כמו רוח רפאים . דיברתי אל עצמי . הסברתי לעצמי . אך לא יכולתי לשכנע את עצמי שאלה דברים שביום לא היו מפחידים אותי כל עיקר . ברחוב מלבד רהיטים וחפצי בית היו זרוקות מזוודות שהשאירו המגורשים מפני שהיו כבדות מדי , פרומות ופתוחות כולן , אולי הוציאו משם הבעלים חפץ בעל ערך ברגע האחרון , ואולי טיפלו בהן בּוֹ זזים . לבסוף חדלתי לחשוב ולהיעצר . פשוט רצתי כשרק הגרביים לרגליי , ונעליי בידי . הכרתי את הדרך היטב . השער היה , כמובן , נעול . הלכתי מסביב . טיפסתי ודחפתי את הסורג המנוסר . הוא נפתח בחריקה , כמו תמיד . נכנסתי וקפצתי פנימה . בשקט עברתי את החצר שלנו . איש לא היה שם . אם כי נדמה היה לי לרגע ששמעתי רשר וּ ש . כאילו חריקה על הגג , או משהו כזה . אולי עוד מישהו מסתתר כאן ? מה קרה עם השותפים שלנו ל בּוּ נקר , משפחת גרין ? אולי הם שם ? עליתי הביתה . הדלת הייתה פרוצה . רצתי פנימה , כאילו אבא יהיה בפנים . כמובן שהוא לא היה . הרי עליו לבוא לבית ההרוס מספר . 78 אבל שמעתי ציוץ של שלג . חבל שהיה כל כך קטן שלא יכולתי לחבק אותו חזק . שרקתי והוא בא מיד . אני בטוח שהוא שמח שהרמתי אותו מן הרצפה והחבאתי אותו בכיס מעילי . ( מתוך אורי אורלב , האי ברחוב הציפורים , , 1981 פרק חמישי )

السابق  |  التالي