|
|
صفحة: 111
הסופר אתגר קרת קוראים ריאיון המראיין : שלום , אתגר . אתגר : שלום רב . המראיין : אתה סופר מאוד מוערך . תמיד ידעת שאתה רוצה להיות סופר ? אתגר : לא . התחלתי לכתוב כשהייתי בצבא . לא היה לי טוב בצבא , מוערך - והייתי מאוד בודד . יום אחד כתבתי סיפור קצר בשם "צינורות . " אחי הגדול קרא אותו כשיצאנו עם הכלב שלו לטיול , ואמר : "זה סיפור מאוד מרגש , " וראיתי שהיו לו דמעות בעיניים . הוא שאל אותי : "יש לך עוד עותק של הסיפור " ? אמרתי שכן . הוא לקח את הקקי של הכלב שלו עם הדף של הסיפור , וזרק לפח . ברגע הזה הבנתי שאני רוצה להיות סופר . המראיין : באמת ? למה ? אתגר : כי הבנתי שהסיפור הוא לא הנייר . הנייר הלך לפח , אבל הסיפור נשאר אצל אחי בראש . הבנתי שהסיפור הוא כמו צינור שמחבר ביני לבין הקוראים . דרך הסיפורים שלי הקוראים יכולים להרגיש את מה שאני מרגיש . מאוד רציתי לספר לאנשים מה אני מרגיש . המראיין : הבנת דברים על עצמך מתוך הכתיבה ? אתגר : כן . למדתי על עצמי המון . למשל , הסיפור הראשון שלי "צינורות" לימד אותי שאני רוצה להיות סופר . אבל לא ידעתי את זה בזמן הכתיבה . כשאני כותב אני לא יודע למה אני כותב ומה יהיה בסוף הסיפור , רק אחר כך אני יכול להבין למה כתבתי את הסיפור ומה זה אומר . המראיין : כמה זמן לוקח לך לכתוב סיפור ? אתגר : יש סיפורים שאני כותב בכמה שעות . אני נכנס לחדר ולא יוצא עד שאני גומר לכתוב . אבל יש לי סיפור שכתבתי שלוש שנים . אין קשר בין הזמן שלוקח לי לכתוב , לבין הסיפור שיוצא בסוף . לפעמים סיפור שכתבתי מהר , טוב מסיפור שעבדתי עליו הרבה זמן . המראיין : אתה גם כותב ויוצר לקולנוע . למה התחלת לעבוד לקולנוע ? אתגר : אני אוהב אנשים , וכשהתחלתי לכתוב רציתי לתקשר עם אנשים . אבל כשאתה קם כל יום , יושב לבד בחדר וכותב סיפורים , אתה מרגיש בודד . בקולנוע כולם עובדים ביחד . אז רציתי לכתוב לקולנוע כדי לעבוד יחד עם אנשים , ולא להיות לבד . אבל כשהתחלתי לעשות סרטים פתאום אמרתי : אוי , זה יותר מדיי בלגן , ורציתי להיות לבד . אני חושב שצריך לאזן בין לעבוד לבד ובין לעבוד ביחד .
|
|