|
|
صفحة: 93
) המשך הסיפור - חלק אחרון ( אבל רוב המורים היו דווקא בסדר גמור . אפילו המנהל היה בן-אדם . אמנם לא ביאליק , וזאת לא סלחתי לו חודשים רבים , אבל בכל-זאת בן-אדם נחמד . שכך יעמוד לצדי , לא האמנתי . כשאמרה לי בת-שבע " בוא נשאל אפילו את המנהל" - חשבתי שיצאה מדעתה . הסמקתי לעצם המחשבה שאצטרך לעמוד ולדבר איתו . אף חששתי שהוא לא ישפוט בצדק , כי בת-שבע הייתה הכי יפה וכל המורים היו מפנקים אותה . אבל לא יכולתי לסרב לשיפוט בפני הסמכות העליונה . ובכלל קשה היה לסרב לבת-שבע . - הוא אומר - אמרה לו בת-שבע והצביעה עלי בתנועה חיננית - שאנחנו כולנו מדברים עברית בהברה הספרדית ; ושהספרדים מדברים יותר נכון מהאשכנזים . - והוא צודק - אמר המנהל ( כמה נעים לשמוע שאתה צודק ; ועוד מפי המנהל ; ובאוזני בת-שבע ) - אנחנו מדברים בהברה הספרדית , כי היא הקרובה יותר לעברית המקורית , ואנחנו צריכים להשתדל לבטא כבני-המזרח חית ועין וכל השאר . לאחר פסק-דין כזה , שבתי ובאתי אליו עם שאלות הרבה . כגון , מניין התגנבה אל העברית שלנו אות צדי עם צלילה המוזר שאין לו אח בערבית ; ומדוע אומרים חודש מרץ ותעלת-סואץ וציוויליזציה - ואין הולכים על פי האנגלית או הצרפתית ; ומפני-מה קוראים אנו לפארי פאריז ולניס ניצה , וכיוצא בזה קושיות של ילד שלשונו בפיו כחרב המתהפכת . והוא היה משיב בחיבה ובהבנה ; אף מתנצל על טעויות שעשו מחדשי השפה , כאילו הוא ע שׂ אן . פעם אחת הפך הנשאל לשואל : - כמה אחים ואחיות יש לך ? - שאל המנהל . ציונה תג'ר הרכבת בנווה צדק , 1928
|
|