|
|
صفحة: 131
לאחר מות אביו חזר לבלגיה , ושם פגש לראשונה תחריטי עץ יפניים . טכניקת אמנות זו השפיעה על כמה מציוריו . בשנת 1886 עבר ואן גוך לפריז והתגורר בבית אחיו , שעבד שם בגלריה גדולה לאמנות . בפריז פגש ואן גוך ציירים שהדגישו בציוריהם את החוויה וההתרשמות האישית מהטבע ולא את הדמיון למציאות . הציירים הללו השתייכו לזרם באמנות שנקרא “ אמ פּ רסי וֹ ניזם . “ ואן גוך לא הצטרף לזרם הזה , אבל ציוריו השתנו . הוא התחיל לצייר בצבעים בהירים יותר , ודמויותיו נעשו נוקשות פחות . הוא צייר את רחובות פריז ואת בתי הקפה שבה , והתחיל גם לצייר דיוקנאות ( דמויות , בעיקר פנים של בני אדם . ( הוא צייר יותר מעשרים דיוקנאות שלו עצמו , ואחת הסיבות לכך היא שמצבו הכלכלי לא היה טוב , והוא התקשה לשלם לדוגמנים . לאחר שנתיים בפריז הוא שוב חש אי שקט . אור השמש של הדרום משך אותו , ובתמיכת אחיו הוא עבר לעיר ארל שבדרום צרפת . הוא צייר שם את מראות העיר , את סביבותיה ואת השדות שהקיפו אותה , והוסיף לצייר דיוקנאות . הצייר פול גוגן , חברו של ואן גוך , התגורר אתו זמן מה בארל . מצבו הנפשי של ואן גוך הלך והידרדר , ולאחר ריב עם גוגן הוא כרת לעצמו את אוזנו הימנית . בשנה האחרונה לחייו , לאחר שהשתחרר מבית החולים לחולי נפש שאושפז בו , צייר ואן גוך כמה מציוריו היפים ביותר . ב-27 ביולי 1890 הוא ירה בעצמו למוות , והוא בן 47 בלבד . אחיו מת חצי שנה אחריו . ציוריו של ואן גוך בולטים בסגנונם המיוחד : מריחות צבע עבות וסוערות וצבעים עזים , שאינם תואמים תמיד את הצבעים בטבע , אך מביעים היטב את רגשותיו החזקים של הצייר ואת דרך הסתכלותו המיוחדת . ואן גוך צייר כאילו רצה לברוא מחדש את העצים ואת האדמה , את השמש ואת הכוכבים . החמניות , למשל , שצייר באחד מציוריו הידועים , לא נראו בעיניו כצמחים , אלא כסמל לחיים . הקריירה האמנותית של וינסט ואן גוך הייתה קצרה מאוד – היא נמשכה מעט יותר מעשר שנים . הוא כמעט ולא זכה להערכה בחייו , ורק במאה העשרים היה לאחד מהאמנים הידועים ביותר בעולם , וכל ציור שלו נמכר בסכומי עתק . ( מעובד על פי אנציקלופדיה אביב חדש ) . 3 מצאו בקטע על חייו של ואן גוך שלוש עובדות על הציורים שלו . כתבו אותן . . 4 בעמוד הבא קטע מאחד ממאות המכתבים שכתב ואן גוך לאחיו תיאו . קראו את הקטע . בעת הקריאה שימו לב מהו הנושא העיקרי של המכתב . קטע מתוך מכתב מוינסנט ואן גוך לצייר אמיל ברנרד 1888
|
|