|
|
صفحة: 30
גם פילוסוף וגם אוהד "שרוף" | מונולוג " למה אני , פילוסוף ומורה באוניברסיטה , איש אקדמיה ואינטלקטואל , קורא ספרים וחושב מחשבות פילוסופיות עמוקות , מתרגש כל כך ממשחק כדורגל ? למה במקום לכתוב ספר פילוסופיה או לקרוא ספר היסטוריה , במקום להרצות בקונגרס אקדמי חשוב או לשמוע הרצאות של פילוסופים חשובים , אני מעדיף לפעמים לשבת מול הטלוויזיה , לחשוב רק על הכדור שעובר מרגל לרגל , למחוא כפיים ולצעוק ? למה אני קורא כל יום את עיתוני הספורט , חוגג או כועס על מה שכותבים על הקבוצה שלי ? כשאני מלמד באוניברסיטה , אני מדבר לאט ובשקט ; אני חושב על כל מילה , משתמש במילים גבוהות ומדבר במשפטים של פרופסור באוניברסיטה . למשל : " ההנאה ממשחק כדורגל היא הנאה אסתטית מהיופי של המשחק , זוהי הנאה חברתית מה"יחד" של הקבוצה , מהחברות של השחקנים " . אבל כשאני יושב מול מסך הטלוויזיה וצופה במשחק של הקבוצה שלי נגד קבוצה אחרת , תשמעו אותי מדבר אחרת לגמרי . אני צועק בקול רם : " מה איתך ? למה אתה לא מוסר את הכדור ??? זוז כבר ! נו , אתה לא רואה שאין אף אחד ליד השער ! רוץ , נו ... השוער לא מסתכל על הכדור ... תבעט כבר לשער ! נו ! תבעט כבר ! רוץ ! וואו ! איזה גול ! אני מת " ! אולי זה לא מתאים לי . אולי יש כאלה שחושבים שאני משוגע , אבל זה אני . בכל משחק אני מרגיש שאני חלק מקבוצה גדולה של אוהדים . אני מרגיש אמיתי , אני מרגיש שאני לא לבד . אני נותן את כל הנשמה לקבוצה שלי , ואני לא מוכן להחליף אותה בשום דבר אחר ! אוי ואבוי | עידו שמי , , 2006 פסיפס זכוכית
|
|