בימיו של רבן גמליאל החל תהליך של איחוד הפסיקה . כל עוד היה המקדש קיים נותרו חילוקי הדעות בין החכמים בלא הכרעה מתוך תפיסה שניתן לפרש את דברי התורה בדרכים שונות . כל חכם לימד תורה על פי דרכו , ובשאלות מעשיות סמכות ההכרעה הייתה נתונה בידי הסנהדרין . לאחר החורבן חש רבן גמליאל כי יש לאחד את הפסיקה ולהכריע בין המגמות . בהשפעתו התקבלה ביבנה ההחלטה " הלכה כדברי בית הלל וכל העובר על דברי בית הלל חייב ] כביכול [ מיתה" ( תלמוד ירושלמי , ברכות א , ד . ( כמו כן נקבעו כללים אחידים לפסיקה : בכל מקום שיש מחלוקת , ההלכה נפסקת כדברי הרבים . עם זאת יש להזכיר את דברי היחיד , אך לא כדי שיפסקו על פיהם הלכה , אלא להפך כדי שחכמים שהייתה בידם מסורת הלכתית שתאמה את דעת היחיד ידעו שדעה זו נדחתה . גם על כלל זה היו חכמים שחלקו , והם סברו כי יש להזכיר את דעת היחיד כדי שיהיה אפשר לסמוך עליה בשעת הדחק לצורך פסיקת הלכה . במרכז ביבנה התגבש גם נוסח התפילה המקובל בימינו . כבר בימי בית המקדש השני נהגו להתפלל בציבור בבית הכנסת – אבל חובת התפילה חלה רק בציבור . לאחר החורבן קבע רבן גמליאל חובת תפילה גם ביחידות וכן את החובה ל...
إلى الكتاب