אמות הקריאה

אמות הקריאה כנוי לארבע האותיות א , ה , ו , י , באלף - בית העברי , כשהן ממלאות תפקיד של ציני תנועות . בעברית העתיקה לא היו סימנים דגמת הנקוד , המסיע ומנחה את הקורא כיצד לבטא את המלה הכתובה . כך למשל , מלה שאותיותיה הן דבר , יכולה היתה להקרא כ " דבר " במשמעות חפץ , או כ " דבר " במשמעות אמר , או כ " דבר " שהיא מין מחלה , או כ " דבר " - מין דבורה ועוד . היה צרן לנחש על פי ההקשר במשפט לאיזו משמעות התכון הכותב . עם הזמן החלו להשתמש באותיות א , ה , ו , י כציני תנועות העוזרות בקריאת המלים . האות א מסמנת בדרך כלל את התנועה ,/4 כמו במלה " כאן", אך יכולה לסמן גם תנועות אחרות , כמו ק במלה " לצאת". האות ה מסמנת בדרך כלל את התנועות A ו - , E בעקר בסופי מלים , כמו במלים " שונה " ו " בנה". האות ו מסמנת את התנועות O ו - U , נמו במלים " כלום " ו " שלום". האות י מסמנת את התנועה ו , ולפעמים E , כמו במלים " שיר " ו " בית - ספר". כיום משתמשים באמות הקריאה י ו - ו , כאשר כותבים ללא נקוד . דרך כתיבה זו נקראת כתיב מלא . כאשר מנקדים את הכתוב , אין צרך להעזר באמות הקריאה . נתב עברי נקוד  إلى الكتاب