| עזריה אלון שבעת המינים היו עיקר מזונם של תושבי ארץ ישראל בתקופת התנ"ך . בתקופה ההיא לא היו בידי האנשים אמצעי השימור שיש לנו היום , כגון מקררים . החקלאי היה מגדל את גידוליו , קוצר את החיטה , בוצר את הענבים , מוסק את הזיתים או גודד את התמרים , ומן היבול שאסף היה עליו להתקיים במשך כל ימות השנה . חשיבות ראשונה במעלה הייתה אפוא לגידולים שיכלו לספק את מזונו , ואכן – שבעת המינים נתנו לו את הדרוש : החיטה והשעורה נתנו לו את הקמח למשך כל השנה . הגרעינים שלהן יכולים להתקיים שנים על שנים , וכך פיתח האדם מן הקמח את הלחם , המקור הראשי לפחמימות , לא רק בעונת הקציר , אלא בכל עת , ואם נותרה בידו חיטה היו לו קמח ולחם אפילו בשנת בצורת . הזית שימש כמקור לחומר החשוב השני – השמן , הן למאכל והן למאור . מכל סוגי השמנים שהאדם ייצר , היה שמן הזית המבוקש ביותר , וגם הוא נעצר ( הופק ) במשך עונה קצרה , ונשמר למשך שנים . פרי הזית ניתן לשימוש לזמן ארוך גם בצורות אחרות – זיתים כבושים , או זיתים בשלים שיובשו בשמש .
إلى الكتاب